תפסיקו לחבל ביצירתיות של ילדיכם

מתישהו בגיל הגן ותחילת בית הספר, ילדים מפסיקים לתת דרור לדימיונם בציור. למה זה קורה היום מוקדם יותר מבעבר ואיך מבוגרים יכולים להפסיק להפריע?

מקור: הארץ – תמר רותם – 21/09/2014

תפסיקו לחבל ביצירתיות של ילדיכם

מתישהו בגיל הגן ותחילת בית הספר, ילדים מפסיקים לתת דרור לדימיונם בציור. למה זה קורה היום מוקדם יותר מבעבר ואיך מבוגרים יכולים להפסיק להפריע

מתישהו בגן נעלמים הצבעים החזקים, הצורות המפותלות המקרינות והיצורים הפלאיים. נגנזים הצהוב של החמנייה, כחול הים, האדום כדם. אי אפשר למצוא גם את הפסים, המעוינים, העיגולים, הרשתות, הנוצות. נגמרות החריטות, מריחת הצבע בשכבות, וגם הדמויות נגוזות. אבא ואמא פרושי ידיים, הוא גבוה ראשו בשמים, היא נמוכה עם עגילים ושאר בני המשפחה עם הפרצופים המצחיקים – כל אלה נסעו מכאן. הלכו גם חיות הבית, החתול והכלב.
דעיכת הציור הילדי מתרחשת כמו תופעת טבע משונה. בשלב זה או אחר בגן, ובוודאי לקראת בית הספר, כל ילדי הגן מפסיקים לצייר ציור רב דימיון, ונדמה כי אף אחד – לא ההורים ולא הגננות – לא מצטער על כך או משכנע אותם לחזור בהם. אולי כי נדמה שעניין זה הוא חלק מההתפתחות, וממילא כל תשומת הלב בשלב הזה עוברת לכתיבה של אותיות ומספרים. אין הכרה בכך שיחד עם המפרט העשיר של הציור נעלמים גם התשוקה לצייר, החוש לצבעוניות וההתלהבות מאחיזה בצבע חדש, בחימר. נעלם הביטוי לדימיון הפורה. ומתגלה ציור חדש בתכלית (ואולי גם ילד חדש בתכלית): מצומצם ומתומצת, תכליתי ומהוסס גם יחד. יש בו פס מתוח של שמים כחולים, מתחתיו פס אדמה חומה, בית עם גג אדום, שמש, פרח או עץ, ולפעמים גם ירחף באוויר פרפר. המהדרים יוסיפו לבבות – לפעמים אלה הן מדבקות של לבבות. הציור לפי אותו מפרט מופיע אצל כל בני גן החובה ולפיכך אפשר לומר שהוא חקייני.

צילה גביש, שמלמדת קורס על החינוך דרך העשייה הילדית בחומרי אמנות במכללת אורנים, טוענת שהידלדלות הציור העשיר מתרחשת בשנים האחרונות הרבה יותר מוקדם – בגיל שלוש וחצי, ארבע. והדבר משקף לדבריה מגמות בעייתיות, בעיקר הפלישה המתמדת של מגמת הלמידה לגנים וכן לחץ סמוי המופעל על ילדים מוקדם מדי, להמשיג את הציור. הלחץ הזה שמופעל על ידי הורים וגננות, בלי מודעות, מכוון להישגיות, להתפתחות מהירה וגורם לדילוג על תהליכים קריטיים בהתפתחות הילד.
גביש היא שותפתה לדרך של מלכה האס, מחנכת מיתולוגית ומדריכת החינוך בילדות המוקדמת בקיבוצים. השתיים פיתחו גישה ייחודית לחינוך בילדות המוקדמת כמכלול חיים, שמתמקדת בהתפתחות היצירתיות של ילדים. ספרן שראה אור באחרונה, “אמא, תראי איך אני מציירת” (הקיבוץ המאוחד) – התבוננות בראשית הציור הילדי – מספק תובנות על חשיבות הציור המוקדם של ילדים. שתי המחברות קוראות באותם ציורים שרובנו רואים בהם שרבוטים – שלא לומר קשקושים – עולם ומלואו.
ההתבוננות של האס בהתנסויות הראשונות בציור הובילה אותה לפיתוח הפדגוגיה של הילדות המוקדמת. האס, ששאבה את יסודות הגישה שלה לחינוך מפרויד, פיאז’ה ותיאורטיקאים אחרים, רואה בראשית הפעילות הגרפית של האדם עניין בעל ערך אוניברסלי המשיק להתפתחות התרבות האנושית בכלל והאמנות בפרט. היא וגביש מציינות שפעוטות בכל העולם מציירים אותם דימויים, ושציוריהם דומים דימיון מפתיע לאלה שאפשר לראות גם באמנות הפרהיסטורית על קירות של מערות וכן אצל שבטים באפריקה. לטענתן, המחקר המקובל של ציורי הילדים מתחיל מרגע שילדים מציירים צורות שאפשר לזהותן, כמו בית או פרח, רק משום שהסימנים המוקדמים יותר מביכים את רוב המבוגרים.
“עיקר הבעיה”, אומרת גביש, “שהמבוגרים סבורים שציורים של ילדים צעירים זה קשקושים ושרק כשהילד מתחיל לעשות צורות זה מתחיל להיות משמעותי. וכך, כשהילד סוגר את הקו המעוגל, מיד אומרים לו ‘איזה עיגול יפה ציירת’. לפי התודעה של המבוגרים, לצייר זה לייצג משהו מהעולם. אבל הילד, שעדיין לא יודע שזה אפשרי, מה הוא קולט? שציור צריך להיות משהו”.

כל הילדים מציירים בית מרובע עם גג משולש או דמות אנוש שבהתחלה הידיים שלה יוצאות מהראש. כולם מציירים פרח ועץ. כי אלה הדימויים הילדיים האוניברסליים. איפה האינדיווידואליות? – בווריאציות שעושים הילדים עם” הדימויים. אבל בסביבה שמעודדים רק לפיגורטיבי וכשאומרים ככה נכון וככה לא נכון, אז הציור מתאבן ויש חקיינות”.
אצל ילדים שלא מושטרו באופן הזה הקשר בין הציור להמשגתו מובן פתאום, כעין אאוריקה ילדית פרטית. “אצל ילדים ורבליים במיוחד אנחנו לומדים על הרגע כשהתופעה על הדף מעוררת ייצוג ואסוציאציה שהילד זוכר. הוא אומר זאת באופן ספונטני, לא כשאומרים לו את זה, ואז זה אותנטי, חד פעמי, מעין הבלחה של פעם אחת. זה מראה לנו איך הרשת של הקשרים במוח עובדת”, מסבירה גביש.
ואולם, מתיאורי הסטודנטיות של גביש שעובדות בגנים ומביקוריה שלה עולה כי הסטייה מהתהליך הטבעי הזה מתחילה כבר בגיל שלוש ובעצם שחלון ההזדמנויות לפיתוח היצירתיות הצטמצם. “פעוטות מתחילים לזהות שיש בציור נכון ולא נכון. אבל בציור אין דבר כזה. אין סרגל מידה אחיד. אבל מה שאנחנו מזהים על קירות הגן הוא שכל הילדים, בלי הבדל, מציירים אותו פרח. אי אפשר לראות שאחד בן שלוש והשני בן ארבע ואי אפשר לזהות אינדיווידואליות”.

דיאלוג בין הפנטזיה למימוש
אפשר להניח שהקפיצה הזאת מקבילה להתפתחות המילולית, שהרי הורים כיום חותרים בעוז לפתח את עושר השפה, להרחיב את אוצר המלים, ללמד אותיות ומספרים – ולקדם את הילד. “את עושר השפה הילד צריך לחוות בתוך זרם החיים”, אומרת גביש. “כשאמא אומרת ‘תחבוש את הכובע’ ולא ‘שים נעליים’ ו’שים חולצה’, וכשהיא אומרת ‘אתה מאוד רגוע’ ופעם אחרת ‘אתה סוער’ – היא מציגה את הגוונים של הרגשות. היום הבעיה היא לא להגיע למקורות מידע אלא ללמד לחשוב. ללמד את האותיות זו טכניקה. אבל איך יבין מטאפורות בספרות? צריך שיהיה לילד אומץ לחשוב, להתנסות, להגיב. ולזה הוא יגיע אם ישחק עם חומרים ויתנסה בעצמו ביכולת שלו.
“הבעיה היום היא שנעשינו מאוד קצרים בזמן”, היא מוסיפה. “ילד שואל שאלה, תוהה על משהו, ומיד דוחפים לו את התשובה או שדוחפים פיתרון. הילדים גם מופצצים בגרייה בלתי פוסקת, וירטואלית, ואין להם סבלנות לתהליכים. כשילד עובד עם מים וחול, הכל בשליטה שלו והוא צריך לנהל דיאלוג אטי ומורכב על היחסים בין המים לחול, בין הפנטזיה והדימיון שלו לאיך זה צריך להיראות, והמימוש. כך גם בציור. אי אפשר לדבר על יצירתיות כשנותנים לילד דפים לצבוע עם סמלי החג. ילד צריך מפגש אנושי פיזי, הוא צריך הזדמנות לדמיין, הוא לא לומד מדפי צביעה. ובאותו רגע שדוחפים להם דפי צביעה, הם יפסיקו לצייר”.
האס וגביש אינן מדברות בעצם על התפתחות של אמן צעיר, על הציור כאמנות, אלא על התפתחות הילד, האדם. “באמצעות הציור הילד מפתח את הכוחות ואת האישיות שלו. הוא לומד להתמודד עם תקלות ואכזבות. היד רצה מהר מדי והוא נכשל, אבל ילד לומד להאמין במסוגלות שלו. לא תמיד הולך לו. ואם רוצים להצמיח אישיות של ילד ולאתגר אותו, צריך לעודד אותו לפתח את הכוחות שלו”, מסבירה גביש. כאשר קורה ההיפך והמבוגר מקדים את הילד, הוא גורם לו לאבד את האומץ לחשוב באופן עצמאי, להתבונן פנימה ולעולם, לשאול שאלות. המבוגר צריך להיות מעין מתווך סמוי ועדין מאוד בתהליך הזה.
“הציור יש לו מזל גדול, שהוא משוחרר מהשפה המדוברת”, מחדדת גביש. “אנחנו המבוגרים חיים מאוד את העולם הוורבלי. הציור משוחרר מזה. ילד לא צריך להסביר, לנמק מה הוא עושה. ובתוך זה יש תהליכים מרתקים של לימוד, של הגמשת הידע, אימון של התפישה. כל הדברים שחשובים לחיים. שפת הציור הילדי משפיעה על העשייה של הילד בתחומים שונים”.

על פי גישה זו, התפתחות הציור, במקביל ליכולת הבנייה בקוביות בגן, ולדברי גביש, אפילו המשחק עם האוכל בצלחת – הם חלק מהתפתחות הילד. היא כמובן לא העירה לילדיה ש”אסור לשחק עם אוכל”. היא רואה במשחק בצלחת – עבודת עיצוב ואמנות. “את רואה שילד לקח פרוסת לחם שלמה וכיסה את כולה בטונה, לא רק עד השוליים. במרכז הוא שם עיגול של טחינה ובמרכז העיגול שם זית. הוא יצר צורה גדולה ובתוכה יותר קטנה ויותר קטנה. הוא עשה בעצם אמנות, והאפשרות לעצב את האוכל השפיעה על המוטיבציה להתמודד עם פרוסת הלחם. כך גם פעוט שעורך את כל הנעליים שבבית זו לצד זו בגיל שנתיים וחצי, שלוש, מותח קווים מקבילים אנכיים לפי נטיות אוניברסליות. אנחנו מאמינות שהנטיות הללו הן מולדות”.
על ההפסקה בציור בגילאי בית ספר אומרת גביש, כי כאן נוסף העניין החברתי. “בשונה מהילדות המוקדמת, ילד בגיל הזה מבין את העולם באופן שונה ומבין שיש מקובל ובלתי מקובל, מוצלח ובלתי מוצלח. בכיתה א’ כולם רצים לשחק כדורגל, גם אלה שהכדורגל לא משאת נפשם, כדי להשתייך. ובגלל הצורך להשתייך, ילד לא מעז להמשיך לפתח את הביטוי האישי בחומרי אמנות. הנורמות של החברה נכנסות.
“כולם רוצים ילדים יצירתיים, עצמאיים, יוזמים, בטוחים בעצמם”, מסכמת גביש. “הדרך היא – תתבוננו ותנו לתהליך הזה להתרחש. צריך לתת לילדים לפתח אישיות ולהגן עליהם מפני הגישה הסטריאוטיפית. הציור הוא אחד הדברים שנובעים מדחף פנימי. הציור הילדי יש לו זכות קיום בפני עצמו והתפקיד שלנו הוא לא להפריע”.