חברה בלי אלימות מתחילה בחינוך

דמיינו עולם בלי רכוש, בלי חתונות ובלי מעמדות ובלי אלימות. זה לא שיר של ג’ון לנון אלא החיים של “אנשי האקא”, עם של לקטים־ציידים מאפריקה, שמקיימים חיי קהילה ראויים לקנאה.

מקור: הארץ – רייספלד סמדר – 08/08/2013

החברה השוויונית בעולם: שבט האקא באפריקה

דמיינו עולם בלי רכוש, בלי חתונות ובלי מעמדות. זה לא שיר של ג‘ון לנון אלא החיים של ”אנשי
האקא“, עם של לקטים־ציידים מאפריקה, שמקיימים חיי קהילה ראויים לקנאה. האנתרופולוג
בארי יולט מספר
בגיל 23 החליט פרופ‘ בארי יולט (Barry Hewlett) לנסוע לטיול הגדול שסטודנטים אמריקאים עושים
אחרי התואר הראשון. אירופה שיעממה אותו, המזרח היה פופולרי מדי, כך שיולט חשב על אפריקה.
הוא טס לאמסטרדם, תפס טרמפים למרסיי ושם עלה על אוניית משא שהביאה אותו לאלג‘יר. הוא
חצה את הסהרה, הגיע לאגן נהר קונגו שברפובליקה המרכז אפריקאית, ונתקל ב“אנשי האקא“ שחיים
לאורכו של הנהר. יולט הציץ ונפגע.
הוא התיישב ביניהם. הם קיבלו אותו בנדיבות האופיינית להם והוא הפך לבן בית. מאז, כבר 40 שנה,
הוא מחלק את זמנו בין נהר קונגו לאוניברסיטת וושינגטון, שם הוא משמש כחבר סגל במחלקה
לאנתרופולוגיה.
יש בו עדינות ונועם שובי לב, דיבורו כבוש ומשהו בהווייתו מעורר אמון מיידי. כאילו הוא מגלם
באישיותו את מושאי מחקרו, שעליהם הוא מדבר בחיבה עמוקה. כשאני אומרת לו את זה, בסוף
השיחה שלנו במבואת מלון תל־אביבי, עיניו קורנות. ”מעולם לא אמרו לי את זה“, הוא אומר, ”ויש לזה
משמעות עצומה עבורי. הם אנשים מדהימים, אנשי האקא, ושונים מכל מי שפגשת מעודך“.

ככל הפיגמים, גם אנשי האקא נמוכי קומה – גובהם אינו עולה על מטר וחצי – ועורם כהה. גם הם
ציידים־לקטים אלא שהמבנה החברתי שלהם שונה מזה של שאר הפיגמים ולמעשה של כל חברה
אנושית אחרת. ”זו החברה הכי שוויונית שחברה אנושית יכולה להיות“, מספר יולט. ”קחי למשל את
חלוקת העבודה. בעוד שאצל רוב הציידים־לקטים, הגברים הם אלה שצדים והנשים הן המלקטות,
אצל האקא כולם ממלאים את כל התפקידים. נשים וגברים יוצאים יחד לציד, הם עושים זאת בעזרת
רשת, וכולם גם מלקטים פירות, זרעים ושורשים. הילדים מצטרפים אף הם לכל הפעילויות, כך שכולם
נמצאים יחד כל הזמן. גברים ונשים גם מכינים את האוכל במשותף, וכולם מטפלים בילדים“.
האבות מטפלים כמו האמהות?
”כמעט. החלטתי לעשות את הדוקטורט שלי על יחסי אבות וילדים בקבוצה כי שמתי לב שמה שראיתי
כשהגעתי לשם לא תאם כלל את מה שכתוב בספרי הפסיכולוגיה ההתפתחותית שקראתי בבית.
בספרים נאמר שמי שמטפל באופן טבעי בתינוקות הן האמהות, ותוך כדי כך הן מתקשרות אליהם.
כדי שגם האב, שאינו נמצא הרבה בסביבה, יתקשר אל התינוק צריך להתרחש ביניהם משהו ייחודי.
ההנחה של הפסיכולוגיה המערבית היתה, שכדי להראות את אהבתם האבות משחקים עם התינוקות
במשחקים קשוחים – נענוע חזק, טלטול, זריקה באוויר – וזו הדרך שבאמצעותה נוצרת ביניהם
ההתקשרות.
”אצל האקא פגשתי אבות מאוד עדינים. הם מחזיקים את התינוקות קרוב אליהם, מחבקים ומנשקים
אותם הרבה, משחקים איתם ברכות. ההתקשרות אל האב נעשית באופן שאינו שונה מאשר אל האם
– דרך טיפול רגיש וקשוב לילד. הם לא צריכים את המגע המטלטל או המשחק החזק“.
זה נובע אולי מכך, שבאופן כללי הגברים במערב יותר קשוחים ותוקפניים?
”במערב קשיחות ואלימות יותר נסבלות ונסלחות. זה חלק מההתנהגות הנורמטיבית. נדמה לי שרוב
הגברים היו רוצים קשר נעים עם התינוקות שלהם, אבל כיוון שהם לא כל כך נמצאים לידם, הם פשוט
לא יודעים איך לעשות את זה“.
אתה אומר שהם מטלטלים את התינוקות שלהם, מפעילים עליהם לחץ מתון ומעיפים אותם
לתקרה רק מתוך שלומיאליות? זה כמעט נוגע ללב.
”הרי גם הם אוהבים את הילדים שלהם, וזו כנראה הדרך שלהם, המשונה מעט, להראות חיבה“.
מה עוד האבות של האקא עושים עם הילדים שלהם?
”לפעמים הם חולצים להם שד. התינוק ששוכב בחיק אביו תופס את הפטמה שלו ומתחיל לינוק. זה
סוג של מוצץ, וזה אפשרי בגלל הקירבה הפיזית בין האב והתינוק ומפני שאין חציצה של בגדים
ביניהם. בזמנו, כשפירסמתי את הממצאים שלי, הכתירו את אנשי האקא כ‘אבות הטובים בעולם‘“.
בגלל שהם ”מניקים“?
”גם. עניין ההנקה עשה הרבה כותרות, קצת מוגזמות לטעמי, אבל גם הזמן שהם משקיעים בטיפול.
האבות של האקא מטפלים בילדיהם יותר מאבות בכל חברה ידועה אחרת. הם עסוקים בזה קצת
פחות מהאמהות אבל כשהם עושים את זה, הם יותר מחבקים ומנשקים את התינוקות וגם מנקים
אותם יותר מאשר האם. במשך הזמן נוכחתי לדעת שהילדים מטופלים על ידי מספר דמויות, שהאב
הוא רק אחת מהן. האם, הסבתא ומבוגרים אחרים, גם הם עושים זאת. אנחנו קוראים לזה ’השגחה
מרובה‘“.
איך עוד מתבטא השוויון בחברת האקא?
”אין שם כמעט רכוש פרטי, הם חולקים הכל. אם למישהו, למשל, יש חפץ שמוצא חן בעינייך ואת
רוצה אותו, הוא ייתן לך. הוא מחויב לעשות זאת. לפעמים אני נותן למישהו במתנה סכין או חולצה,
ואחר כך אני רואה אותם אצל אנשים אחרים. כמו שאמרתי, גם גידול הילדים הוא קואופרטיבי,
והכלכלה משותפת. הם חולקים %80 מהמזון שהם משיגים עם יתר חברי האקא כי הם לא אוגרים
אותו. כשמישהו צד פיל, למשל, כל הקבוצות באזור יודעות מזה, ואז באים ועושים חגיגה“.
צדת פעם?
”צדתי סוג של אייל במשקל של 120 ק“ג, בעצמי, וכך נתקלתי בעוד היבט מרכזי של השוויון. אצל
האקא אין היררכיה ואין העדפה של מישהו על פני האחר. כשחזרתי עם האייל למחנה, הייתי נרגש
וגאה מאוד. ציפיתי לשבחים ומחמאות, כבר הייתי בן בית שם, אבל אף אחד לא התייחס אלי! איש לא
הילל אותי ולא העניק לי תשומת לב מיוחדת. זה מאוד הפתיע אותי אבל בעצם, זה אופייני להם. זו
אחת הדרכים שלהם להשוות בין כולם. אם תשאלי אותם, למשל, מי האבא הכי טוב אצלם, הם לא
יידעו לענות, לא מפני שלא יפה לדרג אלא כי הם באמת חושבים שאי אפשר להשוות. כל אחד טוב
במשהו אחר. התפיסה היא שאין סיבה להעדיף מישהו, ולכן גם אין להם יחס שונה או כבוד מיוחד
כלפי הזקנים שבחבורה. גם הם שווים בדיוק כמו כל היתר“.
יש הומור, אין חתונות
יולט, פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת וושינגטון, קשר את חייו עם אנשי האקא. מאז פגש אותם
לראשונה ב–1971, הוא ערך יותר מ–20 נסיעות מחקר למרכז אפריקה וכתב עשרות מאמרים
וספרים על ילדוּת בחברות של ציידים־לקטים. אשתו, ד“ר בוני יולט, עובדת איתו ומנהלת מחקרים על
נשות האקא ועוסקת גם באנתרופולוגיה של מחלות מידבקות. ניכר בו שגם אחרי עשרות שנות
היכרות, הוא נרגש מהמבנה החברתי של בני האקא.
זה נשמע יותר מדי טוב, אידילי, כאילו אין שם כעסים או קנאה. עדינים ונדיבים ככל שיהיו, הם
בסך הכל בני אדם.
”אין אידיליה במובן שיש גם רגשות שליליים, בהחלט. חשוב להבין, למשל, שאשה יולדת בממוצע
שישה ילדים, אבל שלושה מהם ימותו לפני גיל 15 כתוצאה ממחלות וזיהומים. כך שמבחינה רגשית
ופרטית יש הרבה צער וכאב. אבל מבחינה חברתית הדברים רגועים מאוד. הם חווים מן הסתם גם
כעס, ואם בעל של מישהי שוכב עם אחרת, ברור שיש קנאה. אבל יש להם הרבה מנגנונים תרבותיים
שנועדו לצמצם את המתחים ואת התחרות למינימום. בחברה שלנו, אנחנו מדרגים את האנשים באופן
קבוע: מעניקים פרסים לזוכים ושבחים למצטיינים, מזכירים לנו בוקר וערב שיש שווים ויש שווים יותר.
אצל האקא, לעומת זאת, כל יום את מקבלת תזכורת לכך שאין היררכיה. גורמים לך להבין שאין
העדפות ושכולם בבסיסם שווים. למשל, צדת אייל ועכשיו את חושבת שאת יותר טובה מאחרים? אין
מצב. הם יתייחסו אלייך באותה ענייניות שבה הם מתייחסים למי שלא צד דבר. ואם בכל זאת תפגיני
חשיבות עצמית מופרזת, הם פשוט יירדו עלייך. יקניטו אותך על צורת הגוף שלך או על איברי המין או
על הדרך שבה את מחזיקה את החנית“.
זה לא קצת דורסני?
”הם עושים את זה ברוח מאוד טובה. בכלל, יש להם המון הומור. הם כל הזמן מתבדחים וצוחקים. הם
אוהבים לשחק, גם המבוגרים. זה נפלא, וכל כך שונה ממה שאנחנו מכירים“.
יש להם מבני בדיחות משלהם או הערות משעשעות על מצבים שונים?
”יש הערות ותגובות על מצבים ואירועים“.
ומה עושים כשבכל זאת, אחרי כל המנגנונים וההתכוונויות, מתגלע עימות?
”זזים“.
מי זז?
”אחד הצדדים. הוא פשוט קם ועוזב לקבוצה אחרת. צריך להבין שכל קבוצה מונה 30–25 אנשים,
אבל היא כל הזמן משתנה. אנשים חדשים מצטרפים, ואחרים עוזבים. והקבוצה עצמה זזה מהמקום
כל חודשיים בערך“.
מי מחליט איזה צד צריך לעזוב? יש שופט או מגשר?
”אין שופט ואין אפילו מנהיג לקבוצה. כשיש עימות כולם מדברים ומחליטים. הכל מאוד דמוקרטי, ואם
מישהו לא מסכים עם ההחלטה הוא עוזב לקבוצה אחרת, שחיה לאורך השביל שליד הנהר“.
איך נפגשים בני זוג אצל האקא?
”יש כל מיני הזדמנויות. למשל, כשנער מקבוצה אחת יוצא לטיול ופוגש נערה מקבוצה אחרת. גם
הלוויות הן הזדמנות טובה“.
הלוויות?
”הלוויות הן דרך מצוינת להיכרויות. הקבוצות נאספות, ואנשים רוקדים ושרים יחד. זה אירוע חשוב.
מובן שיש גם צער ועצב אבל האקא רואים במותו של אדם הזדמנות של הנשארים לחזק ביניהם את
הקשר, להתחבר זה לזה מחדש ולחגוג את החיים. כאשר המת הוא ילד, לא עושים אירוע כזה. האקא
מאמינים שילד שמת לפני גיל 10 עתיד לחזור לקבוצה, ואם כך הרי שאין סיבה למסיבת אבל. כל כך
שכיח שם לאבד ילד, ולכן עשו מזה עניין הפיך לכאורה, שקל יותר להתמודד איתו“.
מה עם חתונות?
”אין חתונות. פשוט עוברים לגור יחד. בדרך כלל זה קורה כשהזוג רוצה ילדים, ואז עוברים לגור עם
משפחת האשה. בתקופה זו, הבעל מספק ’שירותי כלה‘, כלומר עוזר למשפחת האשה עד שנולד
הילד הראשון. כשהילד מתחיל ללכת, הם יכולים לבחור אם להישאר או לעבור למשפחת הבעל.
במקרה של פרידה, אחד הצדדים פשוט עוזב את הקבוצה. כיוון שאין רכוש, אין בעיות בתחום הזה.
הילדים מחליטים איפה הם רוצים להיות, עם אמא או עם אבא. תינוקות יונקים, מצב שנמשך עד גיל
שלוש, נשארים עם האם“.

הסכסוך עם אנשי הכפר
יולט מתעניין בקיבוץ הישראלי ואני מספרת לו שזה כבר לא מה שהיה פעם. הקיבוץ הוא כבר לא
חברה שוויונית ושיתופית במלוא מובן המילה, בין היתר מכיוון שרמת החיים הכללית עלתה, וכאשר
הקיבוץ נחשף לעולם הזה דרך התקשורת, כבר יותר קשה לשמור על צניעות ושיתוף ושוויון.
אנשי האקא חשופים לצורות חיים אחרות?
”יש לידם כפר, שתושביו הם חקלאים, וגם שם חייתי תקופה מסוימת. למעשה, ליד כל אחת מקבוצות
האקא שחיות לאורך הקונגו ישנו כפר. האקא סוחרים איתם – נותנים להם פירות, בשר ודבש,
ובתמורה הם מקבלים כלי בישול, סכינים, מלח ולפעמים בגדים. בכפר יש עיתונים ואפילו גנרטור
שמאפשר להקרין סרטי וידיאו, אבל האקא לא נכנסים לשם ולכן לא מעורבים בכל אלה“.
איך היחסים בין האקא לאנשי הכפר?
”לא משהו. הם מאוד לא אוהבים זה את זה. אנשי הכפר מתייחסים לאקא כאל פרימיטיבים ונחותים כי
הם לא לבושים ולא מעבדים את האדמה, הטכנולוגיה שלהם עלובה וכל היום הם רק משוטטים. חיות,
נו. האקא, מצדם, חושבים שאנשי הכפר מלוכלכים, ושהם מתייחסים יפה לילדים שלהם רק כאשר הם
תינוקות“.
האקא הם ציידים־לקטים, ואנשי הכפרים שלידם הם חקלאים. זה מעניין, כי החברה המודרנית
הרי התפתחה משתי החברות האלה: קודם היתה חברת הציידים־לקטים ואחר כך החקלאים.
ההיסטוריונים מספרים לנו שכציידים־לקטים חיינו בגן עדן, וגורשנו ממנו כשעברנו להיות חברה
חקלאית. האם אכן אפשר לראות במקום הזה באפריקה את מה שהם טוענים, שהחקלאות
והרכוש הפרטי מובילים להיררכיה, פוגעים במעמד האשה והופכים את האדם להיות עבד
לעבודתו?
”זה בדיוק מה שאנחנו רואים. כציידים־לקטים, החיים של האקא הם אכן נינוחים. כאמור, אין להם
רכוש והתפיסה שלהם לגמרי שוויונית. יש להם הרבה זמן פנוי שמתחיל ברגע שהם סיימו להשיג את
כמות המזון שהם צריכים כי אין להם תפיסה של אגירה. גם כשהם יוצאים לציד, הם מפסיקים מיד
לאחר שהשיגו כמות מספקת כך שהם עובדים חצי יום, משיגים את מה שרצו וחוזרים למחנה.
”בכפר, לעומת זאת, שם אנשים מעבדים את האדמה, מצטבר רכוש – האדמות והיבול שנאגר.
מבחינת אנשי הכפר, גם אנשי האקא הם רכוש שלהם, שהם נותנים במתנה מאב לבנו. אין לזה
סימוכין במציאות, זה בעיקר בראש שלהם. אמנם אנשי האקא תלויים באנשי הכפר מבחינה כלכלית,
וגם ההפך נכון, אבל אם האקא מרגישים שמנצלים אותם או שמתייחסים אליהם לא יפה, הם
מתרחקים מהכפר ומתיישבים בתוך היער. אין ספק שהחלוקה הלא שווה של המשאבים וצבירת
הרכוש יוצרים מעמדות. אין יותר שוויון של גיל ומגדר. בניגוד למה שקורה אצל אנשי האקא, לכפר יש
צ‘יף ומועצה של זקנים, כולם גברים, והם הסמכות הקובעת. יש אפליה בין גברים לנשים, הגברים
זוכים ליותר כבוד והנשים מקשיבות ומצייתות“.
קורה שאנשי האקא מנסים להיות יותר מודרניים ומתחילים לעבד את האדמה?
”הם מנסים לפעמים, אבל זה לא כל כך מצליח כי הם לא יכולים לחכות עד שהיבול יגדל. בצורת
החיים שלהם, הם לא צריכים ולכן לא יודעים לחכות ולדחות סיפוקים. משום כך הם אוכלים את היבול
בשלב שהוא עדיין צעיר מאוד, ולא מגיעים לשלב שבו אפשר לאסוף את הזרעים ולהמשיך את מחזור
הצמיחה. קשה להם לעשות את המעבר מרווח מיידי לרווח שיתקבל מאוחר יותר. מלבד זאת כשצומח משהו, מיד כולם מופיעים, והמגדל אמור לחלוק את זה איתם. כך שהם ממשיכים להיות ציידים־לקטים ויש להם המון זמן פנוי. פעם תיארו את החיים של הציידים־לקטים במונחים של אסון מתקרב תמידי,
חיים על הקצה. היום מתייחסים לזה יותר כחברה של פנאי“.
ומה הם עושים בשעות הפנאי שלהם?
”מתאמנים בכישורים שונים, למשל טיפוס על עצים, משחקים במשחקים לא תחרותיים או מספרים
סיפורים. הם גם שרים הרבה, לפעמים בליווי תופים או כלי נגינה דמויי נבל וחליל. מדי פעם רוקדים.
ב–2003 הכריז אונסק“ו על התרבות שבעל פה שלהם כעל יצירת מופת אנושית של מסורת שיש
לשמר“.
זמן כמות
בשלב מסוים מראה לי יולט סרטון שבו נראה תינוק כבן שנה יושב בחיק אמו כשבידו סכין. בתנועות
מגושמות, כצפוי לגילו, הוא מכה איתו בקלח התירס שהוא מחזיק בידו השנייה בניסיון להפריד את
הגרעינים. האם מביטה בו בנחת. בהמשך, המצלמה מתעדת תינוק אחר שמתרוצץ ליד סיר מהביל,
שמונח על מדורה קטנה. התינוק מנפנף בידיו במרץ, ואיש מהמבוגרים שיושבים מסביב לא נזעק ולא
עושה דבר.
אין ספק, פולניה זה לא כאן. הרעיון הוא שהילד ייחתך או ייכווה ואז ילמד, אבל קשה להאמין למה
שהעיניים רואות. זה נראה כמו סרט מצויר, אלא שכאן ברור שהנזק שייגרם לא ייעלם בפריים הבא.
השלווה שלהם מרשימה אבל גם מטרידה. אני מניחה שהרבה תינוקות וילדים נפצעים.
”אני חייב לומר, שמעולם לא ראיתי ילד שחתך את עצמו“.
מה למדת מהאקא?
”הרבה דברים. אחד הדברים הגדולים שאנשי האקא אומרים זה שאתה צריך להיות קרוב לילדים
שלך. פיזית. בכלל, הם מאוד פיזיים, וזה נפלא בעיני. למרות המרחב עצום שעומד לרשותם, הם
בוחרים להיות צפופים. הילדים שלהם, למשל, ישנים יחד בשטח של חצי מטר מרובע לאדם, שזה
בערך שליש ממה שיש לאדם בארצות הברית. כשאני מספר להם שאצלנו הילדים ישנים כל אחד
במיטה שלו ולפעמים בחדרים נפרדים, הם פשוט לא מאמינים. זה נראה להם כמו הזנחה”.
בקיבוצים היתה נהוגה פעם לינה משותפת של הילדים, בנפרד מהוריהם, ורבים מהם נושאים עד
היום טראומה.
”טראומה? למה?“
ילד קטן מתעורר בפחד באמצע הלילה, קורא לאמא ואבא ואיש לא בא.
”היו להם מיטות נפרדות?“
כן.
”הו“, הוא מאוכזב, ”לו לפחות היו חולקים מיטה אחת וישנים צמודים, נוגעים זה בזה. הם היו מרגישים
תמיכה הדדית, וזו יכלה להיות נחמה גדולה.
”עוד דבר שאני מעריך אצל האקא זו הגישה שלהם לילדים. הם מאוד קשובים אליהם וסבלניים אבל
בהחלט לא מרוכזים סביבם. המבוגרים עוסקים בשלהם, והילדים מסתובבים לידם. גם כשילד יושב
בחיקו של מבוגר, פניו פונות החוצה אל העולם, ולא אל המטפל כמו אצלנו, כך שיש להם אינטראקציה
עם אחרים. האקא לא מדברים על ’זמן איכות‘. הם מאמינים בכמות, והתפיסה הזאת היתה מאוד
משמעותית עבורי. בארצות הברית, בגלל התפיסה של ’זמן איכות‘, אין טעם וזה אפילו בזבוז זמן,
להביא איתך את הילדים לעבודה, כיוון שאתה לא יכול להקדיש להם שם את מלוא תשומת הלב.
האקא אומרים שעצם ההימצאות שלך עם הילדים זה הדבר החשוב. הילדים רואים אותך במגוון גדול
של הקשרים, וכך הם לומדים וכך גם אתה נעשה קרוב אליהם. יש לי שבעה ילדים – כמה מנישואים
קודמים שלי, וכמה של אשתי – ובהתאם לתפיסה הנינוחה הזאת, השתדלתי תמיד לקחת אותם איתי,
לפחות חלק מהם, כשנסעתי לעבוד. זה מאוד חיבר בינינו“.
אתה עדיין נוסע לשם הרבה?
”כיום אני בא אליהם רק לכמה שבועות בכל שנה, אבל לא מפסיק להרגיש בר מזל על שהכרתי אותם
ושיכולתי לחיות איתם. כמה אנשים מצליחים להתפרנס מהחוויה הכי משמעותית בחייהם?“
————————————————————————————
שוויון, אחווה ותוחלת חיים קצרה
אנשי האקא ידועים יותר כ“פיגמים“, אף על פי שהמושג מתייחס לכל העמים בעולם שקומתם
הממוצעת נמוכה במיוחד (פחות ממטר וחצי לגבר בוגר). אנשי האקא הם פיגמים שמקום מושבם
במרכז אפריקה.
הם נחשבים לאחת הקבוצות האנושיות המובחנות ביותר מבחינה גנטית, והפעם הראשונה שהם
מוזכרים בכתובים היא על ידי פרעה פפי השני, מהשושלת השישית של מלכי מצרים (בסביבות 2300
לפני הספירה), שתיאר רקדן פיגמי שהובא אליו על ידי משלחת שיצאה אל היער. מאוחר יותר הזכירו
אותם הומרוס, הרודוטוס ואריסטו כאנשים הקטנים מאפריקה שנקראים ”אקא“. כלומר, הם חיים שם
כבר אלפי שנים.
אנשי האקא הם ציידים־לקטים, כלומר כלכלתם מבוססת על ציד בעלי חיים וליקוט צמחים, כמו
החברות האנושיות הקדומות ביותר בעולם. יערות הגשם, שבתוכם הם חיים, עשירים במינים של
צמחים ובעלי חיים שיכולים לשמש כמזון, אך מספר הפרטים של כל מין עלוב למדי, ולכן האקא נודדים
ממקום למקום כשמונה פעמים בשנה.
מטבעם הם מסתובבים עירומים, מלבד באזור החלציים, וכשהם נפגשים עם קבוצות אחרות של
אנשים שאינם אקא, הם לרוב לובשים חולצה. האקא חיים בקבוצות, שכל אחת מהן מונה כ–30–25
אנשים, והם חיים במחנה שמורכב מחמישה עד שבעה בתים קטנים העשויים מענפים ומעלים גדולים.
לכל משפחה בית משלה, וכל בני המשפחה ישנים במיטה אחת. אם יש בנים מתבגרים במחנה, הם
חולקים בית משותף, ובנות מתבגרות זוכות כל אחת לבית משלה.
כל אשה יולדת בממוצע שישה ילדים, אך חמישית מהם אינם מגיעים לשנתם הראשונה, וקרוב
למחציתם מתים לפני גיל 15. תוחלת החיים הממוצעת היא, לכן, 32 שנים, אך אדם שהגיע לגיל 15
צפוי לחיות עד גיל 55 ואף יותר.